מורה שכולה
״אני רואה אותך מנגן על הגיטרה: בערב מגמה, בקבלת שבת, בחדר חזרות, במסיבת הסיום, ותמיד בהתלהבות, ברצינות ובמסירות שכל כך אפיינו אותך.
כשניגנת היה לך את המבט הזה בעיניים, מבט שרוצה לטרוף את העולם, לכבוש את העולם עם המוזיקה הזו שלך שכל כך אהבת.
הכישרון יוצא הדופן שלך כל כך בלט, כשהגיטרה היא חלק בלתי נפרד ממך, רוקדת וזזה איתך, כל תנועה בגוף הייתה מותאמת למנח הגיטרה.
כשאני חושבת על זה, היו לך את ה״מובים״ שלך, אותן תנועות ואופן נגינה שייחדו אותך ויצרו את הסאונד שלך, שלא כל אומן מצליח לייחד את עצמו. ואתה הצלחת בכך ובגיל כל כך צעיר.
עוז, קשה ובלתי נתפס לכתוב לך ולנסות לעכל שאתה לא כאן איתנו.
הידיעה שאתה כבר לא חטוף, הידיעה שניפצה את התקווה שכולנו אחזנו בה, שאתה אי שם בתוך תופת אבל בין החיים, היכתה בכולנו ועדיין אין כמעט ערב שעובר ומבלי שאני נזכרת בך ובמציאות הקשה שנקלענו אליה.
עוז תלמידי האהוב, המוכשר, דרכך המוזיקאלית הייתה מובטחת.
כשחזרת לסופי שבוע מהצבא שלחת לבוריס צילומים שלך מנגן סולו.
הכישרון שלך הדהד בכל פעם שעלית לבמה, מאות נגנים עקבו אחרי עמוד האינסטגרם שפתחת והרבה מהם החליטו לפתח את התחום המוזיקלי בעקבותיך.
כמו שאמא שלך אמרה, היית מנטור לכל כך הרבה אנשים, במוזיקה ובתחומים נוספים. השפעת בכל כך הרבה מעגלים.
בגילאים שונים, מתחומים שונים. תודה על הזכות להכיר, ללמד וללוות אותך במשך שלוש שנים. אני מבטיחה לך שננציח אותך בכל דרך, שלא נישכח אותך ושנזכיר אותך בכל אירוע״.
דקלה תמים כותבת לעוז דניאל ז״ל, תלמיד תיכון גלילי כפר סבא – Galili High School, לוחם בגדוד 77, עוצבת סער מגולן (7), חלל צה"ל חטוף בידי ארגון טרור, בן 19 בנופלו.
