עשרות אלפי האנשים שפונו מבתיהם לאחר ה-7 באוקטובר חוו ועדיין חווים טלטלה עצומה. 

קטיה איסמאילוב, שפונתה עם משפחתה משדרות, הפכה את המשבר להזדמנות וניצלה את הפינוי לשינוי משמעותי בקריירה. מתוך המשבר האישי, היא מצאה מקום לסייע לילדים ונוער המשוועים להכוונה ותמיכה. 

איסמאילוב, בת 32, נשואה פלוס שניים (5 ו-9). בעבר, ניהלה עסק עצמאי מצליח של מוצרי תינוקות. לאחר ה-7 באוקטובר, פונתה משדרות ועברה להתגורר עם משפחתה בכפר הנוער "עלומים" בכפר סבא – כפר אשר מהווה בית חם לילדים וילדות בגילאי 18-6 מכל רחבי הארץ. אך מה שהחל כפתרון דיור זמני הפך במהרה למקצוע כאשר בחודשים האחרונים איסמאילוב משמשת מדריכה בכפר, המלווה ועוטף ילדות וילדים מרקע לא פשוט. לדבריה, העבודה תובענית ומורכבת אך תחושת הסיפוק המתמדת מפצה ושווה את הכל. 

ואכן, התנאים של מדריכי הפנימיות רחוקים מלהיות פשוטים. העבודה היא 24/7, השכר נושק לשכר מינימום והאתגרים הרגשיים עצומים. המטה לקידום מדריכי הפנימיות בישראל שם לעצמו כיעד לשפר את מעמדם ותנאיהם של מדריכי ומדריכות הפנימיות. 

אז איך בעלת עסק עצמאי משדרות נהיית מדריכה המלווה ילדים ונוער עם קשיים לא מבוטלים? לעלומים היא הגיעה בעקבות מודעה שבישרה כי הפנימייה מארחת משפחות מפונים. "באנו כעשר משפחות – ומאז מתגוררים בפנימייה", היא מספרת, "זה מאתגר. בשדרות הייתה לנו דירה גדולה. פה זה הרבה יותר קטן. חולקים חדר עם הילדים, הסלון והמטבח שלנו. נכנסתי כדיירת והיום אני כבר מדריכה, שמלווה פה נערים ונערות". 

העבודה בפנימייה, לדבריה, אינטנסיבית מאוד וטומנת בחובה אחריות אדירה. "זה לדעת לג'נגל בין הילדים שלי לילדים של הפנימייה. לא פשוט", היא מודה, "בקבוצה של יש 5 ילדים בגילאים 8 עד 12. זה ללכת איתם לרופאים, לבדוק שמצחצחים שיניים, מתלבשים כמו שצריך, הולכים לבית הספר. לוודא שאוכלים ארוחות ולוקחים את הסנדוויץ' לבית הספר, לקחת אותם לרופאים, וכל מה קשור לסדר היום שלהם. ממש כמו הורה לכל דבר".  

מה המשמעות של העבודה מבחינתך?

"קודם כל זו שליחות. צריך לאהוב את זה. זו עבודה אינטנסיבית ולא פשוטה. אתה גם נחשף לסיפורים לא פשוטים. אם שילד לא מצליח בדברים שהציב לעצמו, אני מרגישה שזה גם כישלון שלי. יש רגעים של תסכול. בעבר הייתי מדריכת הורים, אני מרגישה שזה עוזר לי לתפקד כמדריכה". 

"כל צעד מוצלח של החניכים שלי, יש לו משמעות חזקה מאוד בעבורי. ההצלחות האלו יומיומיות ומתבטאות בדברים הפשוטים. יש אצלי ילד שהיה סגור מאוד ולא משתף בכלום. היום אני כבר לא צריכה לשאול אותו 'איך היה בבית הספר?', הוא פשוט בא ונפתח. זה כיף, והוא לא היחיד. זה מראה שהילדים סומכים עלי. נותנים בי אמון". 

איך הילדים הפרטיים שלך חיים עם העובדה שאת משמשת "סוג של אמא" גם לילדי הפנימייה? 

"בהתחלה זה היה להם קשה. אמרו לי בצורה ברורה 'אמא, את כל הזמן איתם, ולא איתנו". עם הזמן התרגלו והבינו שזאת העבודה שלי, ויש לה חשיבות. כמו שאמרתי, זו עבודה אינטנסיבית ושוחקת. את כל הזמן צריכה להיות פעילה ולהתעדכן בהכל. אם ילד עשה משהו חריג, המנהלת מטלפנת אליי. זה לא פשוט אבל כיף לי וטוב לי פה. הרגעים המספקים, כשילד עושה התקדמות ויש לי בכך איזשהו חלק, לגמרי שווים את העייפות והקושי". 

מאת: אירית מרק