בשנים האחרונות, נדמה שהחיים הציבוריים שלנו נשלטים יותר ויותר על ידי מחאות, ויכוחים אינסופיים, וצעקות מכל עבר.
לא משנה באיזה צד אנחנו, התחושה היא שכולם נגד כולם, והשיח מתמלא בארס, בכעס ובתגובות קיצוניות ברשתות החברתיות.
אבל מאחורי כל תגובה חריפה וכל מילה פוגענית – עומד בן אדם. בן אדם עם לב, עם סיפור, עם כאב ועם חלום. לפעמים אנחנו שוכחים את זה.
אנחנו מסתכלים על דעה שונה משלנו ורואים “אויב”, במקום לראות שכן, קרוב משפחה, או פשוט אדם אחר שחי באותה ארץ, באותה מציאות מורכבת.
הקיצוניות הזו לא צמחה יש מאין. היא נובעת מחששות אמיתיים, מתחושות של חוסר צדק, מאכזבות ומפחד לעתיד. אבל כשהיא מתפרצת בהסתה – היא הופכת לרעל. היא מסוכנת. היא מפרקת אותנו מבפנים.
דווקא עכשיו, בתוך כל הרעש הזה, יש לנו אחריות – לא להיגרר אחר הסתה. לא לתת לכעס לשלוט במילים שלנו, לא ללחוץ על “שלח” כשאנחנו יודעים שזה יפגע במישהו, לא לשכוח שהילדים שלנו לומדים מאיתנו איך לדבר.
אנחנו לא חייבים להסכים אחד עם השני וכנראה גם לא נסכים. אבל אפשר לבחור להתווכח אחרת: בכבוד, בהקשבה, מתוך רצון להבין גם אם לא להסכים.
האחריות היא לא רק על הפוליטיקאים או על מנהיגים – היא על כל אחד ואחת מאיתנו.
השינוי מתחיל מהתגובות הקטנות שלנו ברשת, מהמילים שאנחנו זורקים לחלל הבית, מהשיח שאנחנו בונים.
במחלוקות החריפות והמחאות המפלגות את הרחוב, לא מדובר עוד בדיון ציבורי לגיטימי, אלא לא פעם בשיח רווי שנאה, הסתה ותגובות קיצוניות. במרחב שבו כל דעה שונה הופכת מיד ל"אויב", קשה לשמור על שיח בריא.
הקיצוניות הזו אינה תופעה שולית – היא משקפת תחושות עמוקות של חוסר אמון, פחד לעתיד ותסכול מהמערכת. אולם, כשהיא מתבטאת בהתקפות אישיות ובארס מתמשך, היא פוגעת בנו יותר מכל מחלוקת פוליטית. היא שוברת את הלכידות החברתית ופוגעת בערבות ההדדית שממנה נבנה העם הזה.
הוויכוחים לא ייעלמו וגם לא חייבים להיעלם. חברה דמוקרטית בנויה על דעות שונות ומחלוקות עמוקות. אך ההבדל טמון בדרך: האם אנחנו מתווכחים כדי להרוס, או מתווכחים כדי להבין?
כאן טמון המבחן האמיתי. של כל אחד מאיתנו – באיזה אופן נבחר לדבר, להגיב, ולהשפיע על הסביבה שלנו. כי בסופו של דבר, האחריות על הלכידות החברתית מתחילה במילים שאנחנו כותבים ומשם מתגלגלת הלאה.
בסופו של דבר, יש לנו רק עם אחד, רק מדינה אחת ורק לב אחד שיכול לחבר בינינו. ואם לא נזכור את זה – מי יזכיר לנו?
אם נזכור שכל מילה שלנו, ברשת או ברחוב, היא לבנה נוספת בחומה שבינינו – אולי נתחיל לבנות לא קירות שמפרידים, אלא גשרים שמחברים.
גמר חתימה טובה מצוות קול כפר סבא
