באולפנת בני עקיבא אמנה בכפר סבא לומדות לא פחות מ-80 תלמידות במסגרת פרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני הורים). אחת מהן היא ירדן פבלק, שעלתה לישראל לבדה בגיל 14, חודש בלבד לפני פרוץ המלחמה. במסגרת שבוע העליות היא מספרת על המעבר מהקהילה היהודית בפולין לחיים בישראל, על המלחמה שפגשה מיד עם הגעתה ועל הסיבות שבגללן בחרה להישאר כאן
ירדן פבלק, תלמידה בכיתה י"ב באולפנת בני עקיבא אמנה, גדלה בוורשה בקהילה היהודית ובגיל תשע עברה יחד עם משפחתה לארצות הברית, שם הוריה עבדו כרבנים באוניברסיטת 'ייל'. כשירדן הייתה 14, היא החליטה שהיא רוצה להגיע לארץ במסגרת תכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) של אולפנת בני עקיבא אמנה. היא הגיעה לארץ בספטמבר 2023, חודש לפני שהתחילה המלחמה.
בשבת שמחת תורה תשפ"ד, שהתה ירדן אצל משפחה בדרום הר חברון ובעקבות המצב הביטחוני, נאלצה ירדן להישאר אצל אותה המשפחה. ב- 9.10.2023, ימים ספורים אחרי ה-7 באוקטובר הגיעו חיילים לבית שבו התארחה ובישרו למשפחה כי אב המשפחה, ד"ר איתן נאמן הי"ד, נרצח.
עבור ירדן זו הייתה חוויה מטלטלת במיוחד. "לא כל כך הבנתי מה קורה, הייתי באמצע להתרגל לחיים בארץ ופתאום להיות פה בזמן מלחמה, בזמן שהחברים שלי עוברים משהו מאוד מאוד קשה. זה היה ממש שוק בשבילי."
המעבר לישראל דרש ממנה להתרגל גם להבדלים תרבותיים וחינוכיים. היא הגיעה מבית ספר קטן שבו היו רק חמישה תלמידים בשכבה, אל כיתה של כ-80 תלמידות. אבל דווקא ההבדלים בין מערכת החינוך לבין זו שהכירה בחו"ל הפכו מבחינתה לאחת החוויות המשמעותיות של העלייה.
"בחו"ל אם אני מאחרת חמש דקות לשיעור, אני כותבת למורה מייל רשמי", היא מספרת. "ופתאום פה בארץ המורות מגיעות אליי, מחבקות אותי ואומרות לי: 'קחי את המספר שלי, תכתבי לי בוואטסאפ'. זה מאוד שונה. פה בארץ המורים לא רק מסתכלים על המקצוע, אלא על התלמיד כולו, גם על החיים האישיים שלו".
יותר מכל, ירדן מדגישה את תחושת הבית שהיא מרגישה בארץ, "אני שומעת אנשים ששואלים וחושבים איך זה יכול להיות שאנחנו מגיעות למדינה זרה, אבל זאת לא ארץ זרה, פה בארץ אנחנו מוקפים ביהודים".
כשביקרה בכותל בסוכות ואנשים התלוננו שיש שם המון אנשים ותורים בכל מקום, ירדן לעומת זאתף ראתה את כמות האנשים והתרגשה. "הלוואי שכולם היו מסתכלים על ארץ ישראל ועל מדינת ישראל בעיניים של עולה חדש".
אחד הדברים המשמעותיים ביותר עבור ירדן הוא הקשר שנוצר עם החברה הישראלית. לדבריה, לאורך הזמן היא פגשה משפחות, חברים ואנשים שפשוט ביקשו לעזור, לארח ולדאוג לה ולחברותיה. "אני תמיד אומרת שיש לי יותר הזמנות מאשר שבתות", היא מספרת בחיוך. "כל הזמן אנשים מזמינים אותנו, יש את המושג הזה 'חייל בודד', אולי אנחנו לבד, אבל אנחנו לא בודדים".
כשהיא מסתכלת לאחור על הדרך שעשתה, מהילדות בוורשה דרך ארצות הברית ועד החיים בישראל, היא לא מתארת את העלייה רק כמעבר למדינה אחרת. מבחינתה, זו הייתה בחירה להיות חלק מהעם היהודי ומהחיים במדינת ישראל – בחירה שהתחזקה דווקא בתקופה הקשה ביותר והיא מתכננת להישאר בארץ ולשרת בשירות לאומי.
