סייעת בגן ילדים בכפר סבא שהואשמה שתקפה ילד עם צרכים מיוחדים זוכתה מחמת הספק

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
אימייל
שיתוף ב print
הדפס

מאת: אירית מרק

שופט בית משפט השלום בכפר סבא, אביב שרון, זיכה סייעת בגן ילדים, וזאת מחמת הספק.

נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של תקיפה סתם. על פי העובדות, בעת הרלוונטית עבדה הנאשמת כסייעת בגן ילדים עם צרכים מיוחדים בשם "פלמינגו" בכפר-סבא. בגן שהו הקטינים ל'ו-א', שניהם ילידי 2015 ובעלי צרכים מיוחדים. ביום 16.9.18 שהתה הנאשמת יחד עם שני הקטינים במתחם הגן בעוד הגננת שעבדה במקום, שנהב אהרוני, שהתה בחצר הגן. בנסיבות אלה, על פי כתב האישום, תקפה הנאשמת את ל' בכך שאחזה בו בבית השחי בשתי ידיה, הרימה אותו באוויר והשליכה אותו בחוזקה אל רצפת החצר בגן. כתוצאה מכך החל ל' לבכות. בהמשך למתואר, חזרה הנאשמת אל המקום ותקפה את א' בכך שתפסה אותו בחוזקה בידו, הרימה אותו באוויר באמצעות ידיה, והשליכה אותו אל חצר הגן בחוזקה. או אז קם א' ורצה להיכנס חזרה לגן אך הנאשמת חסמה את דרכו באומרה "אף אחד לא נכנס לכיתה".

בתשובתה לכתב האישום הודתה הנאשמת כי שהתה עם הקטינים בגן במועד הרלוונטי. לטענתה הגננת שנהב,יצאה עם כל הילדים לחצר, אולם ל' סירב לצאת לחצר, ועל כן הנאשמת נאלצה להישאר איתו בתוך הגן. בנסיבות אלה, ל' החל לדפוק את ראשו ברצפה והנאשמת אחזה בו בבית השחי בשתי ידיה,מכיוון שאין לה כוח להרים אותו לגמרי, והלכה לכיוון הגננת בחצר כשהיא מושכת את ל' איתה והניחה אותו בחצר ליד הגננת. עוד טענה כי ל' אמנם בכה בסיטואציה זו, אך לא בשל תקיפתה אותו אלא כיוון שדפק את ראשו ברצפה. בנוסף, כפרה הנאשמת בכך שתקפה את א' ולטענתה כלל לא נגעה בו הואיל והוא נוהג לנשוך את כל מי שמתקרב אליו ועל כן, ההנחיה היא שרק הגננת מתמודדת איתו.

הגן נפתח לראשונה ביום 1.9.18, בו לומדים שמונה ילדים בני 4-3 הנמצאים על הרצף האוטיסטי. בעת הרלוונטית עבדה הנאשמת כשבועיים בתור סייעת בגן, והגם שעבדה כסייעת בגנים אחרים בעבר, נעדרה כל הכשרה או הסמכה מקצועית לעבודה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, וכי בעת האירוע שימשה הנאשמת כסייעת יחידה בגן, יחד עם הגננת שנהב/ באות ויום הוגשה תלונה במשטרה נגד הנאשמת, ומאז האירוע היא לא הגיעה יותר לגן, ועברה לעבוד כמזכירה בעירייה באחד האגפים.

הנאשמת עבדה בגן כשבועיים בלבד, החל מפתיחתו ביום 1.9.18 ועד ליום האירוע, 16.9.18, יחד עם הגננות שנהב,בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד,אשר בעת האירוע עבדה כגננת במשך שנה. מעדותה של שנהב עולה כי לא הכירה את הנאשמת עובר לפתיחת שנת הלימודים, אולם מהיום הראשון בעבודה בגן, הנאשמת עשתה רושם כמי שלא קל לה לעבוד במקום, חסרת סבלנות וקצרת רוח, באופן שבא לידי ביטוי בתלונות מרובות אודות תנאי העבודה בגן, וקוצר רוח כלפי הילדים.

בדומה לשנהב, העידה גם נירית כי מניסיונה הקצר לצד הנאשמת, היא לא התאימה לעבודה בגן, היה לה חוסר ידע או כלים לעבודה עם ילדים אוטיסטים לדבריה הנאשמת עצמה הודתה בפניה, בשיחה לאחר האירוע, כי היא אינה מתאימה לעבודה בגן.

שנהב ונירית העידו שמעולם לא ראו התנהגות אלימה או אגרסיבית של הנאשמת כלפי הילדים בגן, פיזית או מילולית, אלא בעיקר התנהגות שהתבטאה בקוצר רוח, חוסר סבלנות וקיטורים.

אודות התנהלותה של הנאשמת בגן בראשית שנת הלימודים העידו גם האימהות לילדים בגן. אמו של ר', העידה כי בעוד שנשות הצוות היו מאוד נעימות ונחמדות,הרי שהנאשמת שידרה חוסר סבלנות, רצון לשלוח את הילדים הביתה כמה שיותר מהר והרבתה להתלונן ולרטון אודות היעדר מיזוג. אמו של א', תיארה את הנאשמת כאדם קצר רוח, חסר סבלנות, על רק עתלונו תחוזרות ונשנותא ודות החום ששרר בגן בהיעדר מיזוג

שנהב ונירית מתארות כי ל' הוא ילד שאינו וורבלי, כשהלקות התקשורתית והקושי בוויסות יוצרים אצלו תסכול הגורם לו לבכי, הטחות ראש על חפצים קשיחים, התפרצויות זעם, צרחות והשתטחויות על הרצפה. .עוד עולה מעדותן כי בעת הטחת הראש ברצפה, בקיר וכיוצא באלה, הן נהגו לשים את היד או כרית כחוצץ בין ראשו של ל' לחפץ הקשיח על מנת למנוע פגיעה בראשו, אך אפשרו לו לעשות כך, כיוון שהדבר עוזר לו להירגע וכי כיום הוא התמתןו למד לשים יד על המצח כדי לא להיפגע או לחילופין להכותעלחפציםרכים,דוגמתכריתאובובה.

במועד האירוע שהו רק הגננת שנהב והנאשמת בגן, הואיל ומדובר היה ביום החופשי של הסייעת השנייה, דניאל, כשהסייעת המחליפה עבדה עד שעות הצהריים המוקדמות. בנסיבות אלה, שהתה שנהב בחצר הגן עם הילדים,והנאשמת שהתה בתוך מבנה הגן יחד עם ל' ו-א'.

מתמונות הגן ומעדותה של שנהב עולה כי מדובר בגן הבנוי כמבנה מוארך, כשחציו חדרי טיפול וחציו מיועד למשחק לילדים, ובקצהו מצוי מטבחון. שנהב העידה כי בעת האירוע ראתה את הנאשמת הולכת קדימה ועומדת בפתח הגן הפונה לחצר, מוציאה את ל' מהגן, כשהיא מחזיקה אותו עם ידיה מתחת לבית השחי שלו, כשהוא עם הגב אליה ומרוחק מגופה, הוא עמד ישר באוויר ואז נפל מהידיים שלה תוך כדי שהוא מתנגד ומשתולל. שנהב סיפרה ש-ל' נפל מגובה של כחצי מטר מהרצפה, בערך מגובה כיסא. לדבריה, רגליו של ל' היו ישרות וגופו היה ישר בעת ההתנגדות ומעל הרצפה, כשההתנגדות כללה צרחות, ותזוזה של כל הגוף, עם הראש ועם הרגליים. שנהב תיארה כי לאחר שנפל,ל' בכה וצרח צרחות מאוד חזקות, כי לא רצה לצאת מהגן, צעק ודפק את הראש ברצפה,מיוזמתו,בעוצמה ובתדירות גבוהה, והיא בתגובה מיד הלכה אליו כדי להרגיע אותו. לטענתה,היא נבהלה ממצבו ולקח לו כחמש דקות להירגע ולחזור לשחק, ושנהב חזרה לדבר עם אמו שהגיעה לקחת את בנה . האם העידה אף היא שמיד כש-ל' נפל על הרצפה שנהב ניגשה אליו על מנת להרגיעו. 

שנהב העידה כי ל' נפל לאחר שהשתולל והתנגד לתפיסתה של הנאשמת, והיא אינה יודעת לומר אם הוא נפל כתוצאה מהשתוללותו,זאת מכיוון שכתוצאה מכעסו הוא מיד השתטח על הרצפה, אך התוצאה הסופית היתה שהוא היה על הבטן ודפק את הראש על הרצפה מיוזמתו.. יחד עם זאת, שנהב שוללת שהיתה הטלה של ל' וטוענת שלא ראתה דבר כזה ווכי ל' פשוט נפל לנאשמת מהידיים, כשהיא מדגישה שהיא זוכרת שראתה השתוללות במהלכה ל' נפל מידיה.

בנקודה זו עומתה שנהב עם גרסתה במשטרה לפיה הנאשמת עזבה את ל' בעוד שבעדותה בבית המשפט תיארה שפשוט נפל מידיה, והשיבה כי בכל מקרה מדובר בלעזוב את הילד וכי אינה יודעת לומר אם ל' נפל מעצם ההשתוללות שלו או מעצם עזיבת האחיזה של הנאשמת.

עוד יש להדגיש ששנהב העידה כי התנהלות הנאשמת לא היתה בלתי סבירה באופן קיצוני, אולם נשות הצוות לא נהגו להרים ילד שמתנגד לבדן כדי שלא ייפול, אלא חסמו אותו בדרכים אחרות.

האם, עדת הראייה, אשר הגיעה לאסוף את בנה מהגן,עמדה קרוב לשנהב בעת האירוע. היא סיפרה שבעת שעמדה בחצר עם הפנים לכיוון הגן, ראתה את הנאשמת מוציאה את ל' מהגן, כשהיא תופסת אותו מתחת לבית השחי והוא עם פניו קדימה, ממנה והלאה, ובעודו מתנגד היא הניחה אותו על הרצפה במעין השלכה. לטענתה,הנאשמת הרימה את ל', ניתקה אותו מהרצפה והשליכה אותו, כשגופה קדימה, תוך שהיא מדגימה בבית המשפט עזיבת בובה מגובה של כ-30 ס"מ, והוא בתגובה נשכב על הרצפה ובכה. .בנסיבות אלה, האם, העריכה שהנאשמת הלכה עם ל' מרחק של כחצי מטר, ומיד לאחר שנפל לרצפה פנתה ל-א'.

בניגוד לשנהב, האם שוללת מכל וכל ש-ל' נשמט מידיה של הנאשמת כתוצאה מהשתוללות שלו, כשלטענתה הנאשמת לא הניחה את ל', אלא שחררה את הידיים באגרסיביות, דהיינו התכופפה קדימה עם הגוף ושמה את ל' בהשלכה קדימה . משעומתה עם גרסתה הסותרת של שנהב, טענה כי היא יודעת מה היא ראתה.

השופט אביב שרון קבע בעת הכרעת הדין כי "עדותן של הגננות שנהב ונירית, הותירה רושם מהימן ואמין מקום בו עדותן עולה בקנה אחד לאורך כל הדרך, הן באשר לאופן ההתנהלות בגן בכלל, והן באשר לטיפול באירוע דנן בפרט. שנהב הותירה רושם של מי שהקפידה להעיד רק אודות דברים אותם קלטה בחושיה, ואף לגביהם העידה באופן מדוד ושקול, כשניכר שהיא ונירית אינן מבקשות להשחיר את פני הנאשמת. יוער כי אין בידי לקבל את טענות ב"כ המאשימה בסיכומיה מהן עולה שכביכול נפל דופי בעדותן הואיל והן מבקשות לגונן על הנאשמת,ומתוך כך לגונן על עצמן, הואיל והן שימשו כאחראיות עליה בגן. מעדותן עולה כי הן מודות בפה מלא שקיבלו תלונות מהורים אודות הנאשמת כבר מראשית השנה, שמו לב מיד שהנאשמת נעדרת הכשרה ואינה מתאימה לעבודה בגן ונירית אף ניהלה איתה מספר שיחות אישיות על כך. נירית אף פירטה את הדברים במייל לעיריית כפר-סבא לאחר האירוע. בנסיבות אלה, לא התרשמתי כי מי מהן מזערה מהאירועים, ובודאי שלא על מנת להציל את עורן, ואני נותן משקל מלא לעדותן. לעומת זאת, דווקא בחינת עדותה של האם מעלה לא מעט סתירות ותהיות באופן שיש בהן כדי לכרסם באופן ממשי ממשקל עדותה. כך, למשל, העובדה לפיה שנהב כלל לא ראתה את האירוע הנטען עם א', למרות שאין חולק כי היא והאם עמדו יחד בחצר וכי מדובר בשני אירועים שאירעו ברצף, האחד אחרי השני. האם עומדת על גרסתה וטוענת כי יודעת מה ראתה, וכי מדובר בשני אירועים שהתרחשו אחד מיד אחרי השני, אולם יש לתהות האם אירוע אלימות כפי שמתארת היה נעלם כליל מעיניה של שנהב, גם בהנחה שתשומת ליבה היתה נתונה ל-ל' באותו הרגע. דבר נוסף, בהודעה הקולית שהשאירה בקבוצה ההורים מיד לאחר האירוע האם מדברת על "משיכה ביד של שני ילדים", הא ותו לא. היא אינה מתארת הרמה של ילד בשתי ידיים והשלכתו על הרצפה ואף אינה מזכירה הרמת ילד ביד אחת והשלכתו בעודו נטוי באוויר, כמו "שק תפוחי אדמה", כמו גם מניעת כניסתו לגן. לטענתה של האם, באותו הרגע "היתה בהלם" ואמרה את הדברים באופן אישי לאימהות של הקטינים. גם בהמשך המסרונים ששלחה בקבוצת ההורים ציינה האם כי הנאשמת "…הוציאה מהגן באגרסיביות" שוב– בלי להתייחס להשלכה על הרצפה, הרמה מהיד באוויר, חסימת הכניסה לגן בגופה וכיוצא באלה. האמור לעיל, מהווה כרסום ממשי בגירסתה ופוגם ביכולתי לקבוע את טיב "התקיפה" אותה מייחסת האם לנאשמת, כאשר מתברר שלא מדובר בהטלת הילד, אלא בהנחה, גם אם לא עדינה, וכי זו לא גרמה להשתטחותו על הרצפה. סתירה נוספת עולה נוכח גרסתה של האם בבית המשפט בהשוואה לזו שנמסרה על ידה לעדי. עדי העידה בבית המשפט שהאם סיפרה לה ש-א' רצה להיכנס לגן והנאשמת העיפה אותו החוצה

"מעדויותיהן של המעורבות, ובעיקר מעדויותיהן של האם ושנהב, אשר נכחו במקום בעת האירוע ומהוות את "מעגל העדים הקרוב", כמו גם מפרשת התביעה כולה, עולה שקשה עד מאוד לקבוע מבחינה עובדתית – ומעבר לספק סביר, כנדרש בהליך הפלילי – מה היו מעשיה המדוייקים של הנאשמת בהתנהלותה עם ל' ו-א' וכיצד התנהגה במהלך האירוע –ראשית, לא ניתן לשלול גירסת הנאשמת לפיה הן ל' והן א' השתוללו בתוך הגן והטיחו ראשם בקיר, באופן שצריך היה ליצור עמם מגע, להשתלט עליהם ולמנוע מהם לפגוע בעצמם; שנית, באשר ל-ל' – קיימת סתירה מהותית בין גירסתה של הגננת שנהב, אשר ראתה את המקרה כולו, וטוענת ש-ל' "נפל" מידיה של הנאשמת ואף שוללת "הטלה" שלו על ידי הנאשמת אל הריצפה, לבין גירסתה המבולבלת של האם שפעמים טוענת ש-ל' הושלך, פעמים טוענת שהונח ופעמים טוענת שהונח בהשלכה; שלישית, גם באשר לאירוע עם א' עולות תהיות וסתירות בנוגע לעדותה שלהאם, כאשר שנהב טוענת שכלל לא ראתה את האירוע בגן לאחר שהאם הסבה תשומת לבה ואמו של א' מתארת את האירוע באופן שונה מאיך שהאם העידה עליו, אף שסיפרה לה על האירוע בסמוך לאחר מכן; רביעית, גם בהודעה המוקלטת ששלחה האם לקבוצת האימהות עולים פרטים שונים מאלה שלגביהם העידה, כמפורט לעיל. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהאם, כמו יתר האימהות, היו טעונות מאוד על הנאשמת ועל התנהלותה עוד לפני המקרה מושא כתב האישום, והדעה עליה היתה שלילית ביותר, כך שלא ניתן לשלול הגזמה בתיאור האירוע ופירושו לרעת הנאשמת נוכח זאת.

הנאשמת בגרסתה מכחישה כי נהגה באלימות כלפי מי מהקטינים. מעדותה עולה כי החלה לעבוד בגן בספטמבר 2018, כשלפני כן עבדה כעשור בגני ילדים ובכלל זה כשנה בגן לילדים עם בעיות שפה בכפר-סבא, כשהעירייה עורכת תחלופה בשיבוץ לגנים במהלך השנים. בטרם שובצה לגן נאמר לה שמדובר בגן לילדים עם בעיות בתקשורת כשבפועל דובר בגן לילדים על הרצף האוטיסטי, כל זאת כשהיא נעדרת כל הכשרה בתחום. באשר לקטינים א' ו-ל', העידה הנאשמת שידעה מניסיון של שבועיים בגן כי ל' נוטה לדפוק את הראש ברצפה או בקיר ואילו א' לוקה בהתקפי נשיכות. במצב דברים זה הבינה שעליה לנתק את ל' מהרצפה בעת התקף שכזה, על ידי חיבוק, או משיכה מסוימת על מנת למנוע פגיעה פיזית בו ; ולגבי א' נשיכותיו הפחידו אותה, ועל כן היא טיפלה בו והשגיחה עליו אולם נמנעה ממגע עמו.

הנאשמת העידה כי ביום האירוע, יום ראשון בשבוע, היתה סייעת יחידה בגן יחד עם הגננת שנהב הואיל ומדובר ביום החופשי של הסייעת דניאל. לאחר שהילדים התעוררו משנת הצהריים הכינה להם כריכים והם אכלו ויצאו לחצר עם שנהב . בשלב זה ל' סירב לצאת לחצר ונשאר בגן ועל כן, הנאשמת נשארה עמו כי אסור להשאיר מי מהילדים ללא השגחה, ובעת שהיו בתוך הגןהחל ל' לדפוק ראשו ברצפה כיוון שלא רצה לצאת. הנאשמת הגיעה מאחוריו, איגפה אותו בשתי ידיה מתחת לבית השחי ומשכה אותו החוצה לדלת הגן לאט ובצורה מדודה, צעד אחר צעד,כי הוא התנגד מאוד .

לטענת הנאשמת בנסיבות אלה לא הרימה את ל' כלפי מעלה, בשל כוחה המועט, אלא משכה אותו תוך שהיא מתכופפת אליו ומנתקת אותו מהרצפה בעודו משתולל ובועט ברגליה כשהגיעה עמו לדלת הגן שנהב באה אליה ואמרה לה שהיא תטפל בו. הנאשמת העידה שבשלב זה הגיעה אחת האימהות לקחת את בנה מהגן וראתה אותה מושכת את ל' אל מחוץ לגן לחצר.. בנסיבות אלה, היא מכחישה כי זרקה את ל' אל מחוץ לגן וכי הוא נפל על הישבן .

בהודעתה סיפרה הנאשמת לגבי ל' "אני גררתי אותו…אני אחזתי את ל' מהמותניים וגררתי אותו אל מחוץ לגן כשהרגליים שלו ברצפה" (ובבית המשפט העידה כי משכה את ל' כשלדידה "משיכה" ו"גרירה" זה היינו הך. הנאשמת לא נחקרה אודות הפער שבין העובדה כי במשטרה ציינה כי גררה אותו ממותניו בעוד בבית המשפט אמרה שמדובר באחיזה מתחת לבית השחי.

השופט אביב שרון קבע כי "גרסתה של הנאשמת אינה מעוררת אמון. לא ניתן להתעלם מכך כי תיאורה את האירוע עם ל' נעדר לחלוטין את רגע נפילתו מידיה, מסיבה כזו או אחרת, והיא מתארת מהלך אירועים שלא בא לידי ביטוי בגרסתן של שנהב והאם, דוגמת ההחלפה בינה לבין שנהב בגן ובחצר, או היעדר כל אינטראקציה בינה לבין א'. תמיהה עולה נוכח העובדה שהנאשמת אינה זוכרת את לב האירוע עם ל', במסגרתו השתולל ונשמט מידיה לרצפה, אולם זוכרת שקודם לכן הילדים אכלו כריכים ואף נהנו מהם . טענת הנאשמת לפיה אינה זוכרת את החלק המהותי באירוע, בשל העובדה שמדובר באירוע לא נעים, רק מחדדת את התמיהה הואיל ויש להניח שדווקא בשל כך ייחרט בזיכרונה בשל היותו אירוע חריג לאירועי אותו יום, ולראיה, הנאשמת זוכרת את יתר פרטי האירוע היטב.

בעדותה בבית המשפט הנאשמת אינה זוכרת פרטים מהותיים רבים, הגם שהיא זוכרת את האירוע עם ל', היא אינה זוכרת,דווקא, את החלק בו שחררה ממנו את ידיה והוא הורד לרצפה. בבית המשפט היא אף אינה זוכרת אם היתה נקודת השקה בין ל' לרצפה בעת שהורידה אותו ואינה זוכרת אם גררה אותו אל מחוץ לגן, זאת למרות שבחקירתה במשטרה טענה כי גררה אותו אל מחוץ לגן כשרגליו על הרצפה. גם בכל הנוגע לטיפול ב-א' הנאשמת מתחמקת ממתן תשובות ברורות. למרות גרסתה הנחרצת של לפיה "אני לא מתקרבת ל-א'. זה תפקידה של הגננת ולא שלי" היא מתחמקת מתשובה האם מדובר בהנחיה ברורה ורשמית או שמא בהחלטה שלה. בתחילה העידה שלאחר שהתוודעה לכל המקרים בהם א' נשך סייעות וגננות בגן הבינה שרק אנשים עם הכשרה מתאימה יכולים לטפל בו בהמשך טענה כי אהבה את הילדים, ובכלל זה את א', אך נעדרה את ההכשרה והכלים המתאימים לטפל בו. בהמשך עדותה שינתה הנאשמת את גרסתה וטענה ש"לא יצא" לה להתקרב ל-א 'מכיוון שהיתה רק שבועיים בגן ולא הספיקה לעשות כן לאור המטלות הרבות שהיו לה ולא נמנעה להתקרב ל-א' באופן מכוון. תמיהה של ממש עולה גם בקשר לעובדה כי מחד גיסא העידה שבעת הטחת הראש ברצפה מדובר בסכנה ועל כן פעלה מיד וניתקה את ל' מהרצפה ומאידך, בחקירתה במשטרה טענה כי בעת ש-ל' דפק ראשו ברצפה היא המשיכה לנקות את שולחן האוכל "…ל' נשאר בגן, נשכב על הצפה ודפק את הראש על הרצפה ולא רצה לצאת, אני המשכתי לנקות בינתיים את שולחן של האוכל, אמרתי לגננת שאני לא יכולה לצאת כי ל' לא מוכן לצאת…" כשעומתה הנאשמת עם סתירה זו בחקירתה הנגדית, היא התבלבלה וגמגמה, חזרה וטענה כי "משהו מבולבל" ולפתע שינתה גרסתה וטענה שברגע ש-ל' החל לדפוק ראשו ברצפה היא ניסתה תחילה לשדלו במילים שיפסיק אך היתה ברדיוס שלו והסתכלה עליו . בהמשך העידה כי לא זוכרת אם שולחן האוכל היה ברדיוס של ל', לא זוכרת אם המשיכה לנקות את השולחן וכי "משהו מבולבל" בהודעה. . לדבריה לא קראה את החקירה במשטרה בטרם חתמה עליה, לא זוכרת אם החקירה הוקראה לה  וחתמה על ההודעה בהיותה נסערת, בוכה ובמצוקה נפשית. "חוסר מהימנותה של הנאשמת אף ניכר בעדותה באשר להתנהלותה עם נכדיה. בעניין זה מתארת הנאשמת כי בחייה האישיים היא סבתא לארבעה נכדים, בגילאי שמונה חודשים עד שמונה שנים, אך שומרת עליהם בעיקר בשעות הערב. ואולם בעדותה ניכר כי היא מצמצמת במידה ניכרת כל טיפול בהם ובכלל זה הטענה כי היא לא מקלחת אותם, לא מכינה להם ארוחת ערב, לא נמצאת עימם לבד ולא מרימה את אותם. .ניכר כי גרסה זו נועדה להרחיק עצמה מכל מאמץ פיזי בכל הקשור לטיפול בילדים קטנים, על מנת לבסס את קו הגנתה.

"חרף גירסתה הבלתי מהימנה של הנאשמת – המרחיקה עצמה מכל מגע עם א'; טוענת שאינה זוכרת את כל פרטי האירוע עם ל'; וטוענת באופן בלתי סביר שנמנעת מכל אינטראקציה טבעית עם נכדיה, ובכלל זה הימנעות מלהרים את הקטנים שבהם –הרי שנוכח הבעייתיות בגירסאות עדות התביעה, כפי שפורט לעיל, השתכנעתי שאין בתשתית הראייתית שהציגה המאשימה כדי לשכנע מעבר לספק סביר ולהביא להרשעת הנאשמת בתקיפתם של הקטינים א' ו-ל' –

"אין חולק כי הגננת שנהב והאם לא ראו את תחילת האינטראקציה של הנאשמת עם ל'. לא רק שלא מן הנמנע כי הנאשמת פעלה כפי שהבינה על מנת למנוע פגיעה ב-ל' אלא שלמעשה פעלה בהתאם להנחיה לפיה קיימת עדיפות שהצוות יימצא יחד עם כל הילדים ולא יתפצל ושלישית, הגננת שנהב העידה כי הגם שהדרך בה הרימה הנאשמת את ל' אינה מקובלת, הרי שלא ראתה אלימות מצד הנאשמת, לא ראתה כל הטלה או השלכה ויתכן שנפילתו של ל' מידיה היתה כתוצאה מהשתוללותו והתנגדותו להרמה. הגם שהאם העידה באופן מעט יותר נחרץ כי ראתה את הנאשמת משליכה את ל' על הרצפה,הרי שאיני יכול להתעלם מהעובדה כי האם עצמה מודה כי היה לה מלכתחילה "מטען" כלפי הנאשמת בשל חוסר סבלנותה לילדים, ואירועים אלה הגדישו את הסאה, בבחינת "הקש ששבר את גבה גמל" , על כן, קיים בליבי ספק שמא ראתה האם את האירוע דרך "משקפיים טעונות" אלה כלפי הנאשמת, כשהיא צובעת את האירוע בצבעים אלימים שלא היו הלכה למעשה. העובדה לפיה שנהב, שהיא הגננת האחראית במקום, שעמדה בדיוק במקום בו עמדה האם במהלך האירוע עם ל' וראתה את אותו אירוע בדיוק, התרשמה אחרת, רק מחדדת בליבי ספק זה.

הגננת נירית שלחה דואר אלקטרוני בערב האירוע לצוות המתי"א שהועבר לעיריית כפר-סבא, כחודש לפני שמסרה הודעה במשטרה, ובו פירטה את התרחשות האירועים.. עיון בהודעת הדואר האלקטרוני צובע את האירועים באור מעט שונה מהמתואר על ידי העדים. מפאת חשיבות הדברים להלן יובאוהדברים כפי שנרשמו על ידי נירית –

"הסייעת צוותה כסייעת צהרים בגן פלמינגו בעיר. כבר מהיום הראשון התקשתה להשתלב בגן הייתה קצרה בסבלנות מול קשיים שהתעוררו בגן (טכניים ומצד הילדים). במשך השבועיים האחרונים פנו אליי ואל שנהב מספר הורים במועדים שונים והתלוננו על היחס שלה כלפי הילדים על כך שהיא חסרת סבלנות ואינה רגישה ועדינה מספיק עם הילדים. גם אנחנו ראינו זאת וניסינו להדריך את הסייעת כיצד להתנהל מול הילדים ומול ההורים. כמו כן שוחחתי עם הסייעת מספר פעמים שיחה אישי על מהות התפקיד שלה בגן וכיצד היא צריכה לגשת ולהתנהל בעיקר מול הילדים בגן. היום ארע מקרה חריג בשעות אחר הצהרים בגן בו אמא של אחד הילדים שהגיעה לאסוף את בנה דיווחה שראתה את הסייעת אוחזת בחוזקה וגוררת את אחד הילדי ששהו במבנה הגן (רוב הילדים היו ברחבת הכניסה לגן עם שנהב והתארגנו לעליה להסעה).בזמן האירוע שנהב הייתה בחצר עם חמישה ילדים ובגן נשארו שני ילדים עם הסייעת שסירבו לצאת לחצר גם לאחר שהסייעת בקשה מהם לצאת. כדי להוציא אותם החוצה היא הרימה את ל' אחד הילדים שהשתולל באותו הזמן, הוציאה אותו והניחה אותו בצורה לא עדינה בחוץ ל' כעס בכה ונשכב על הקרקע והטיח את ראשו ברצפה. שנהב וטובה (המלווה של ההסעה) נגשה אליו מיד כדי להרגיע אותו. לאחר מכן הסייעת רצתה להוציא גם את א' הילד שני שנותר בתוך המבנה, אך מכיוון שהוא בכה שנהב הורתה לה לאפשר לו להישאר בגן. כאשר הסייעת הייתה עם א' בגן אמא של ר' (שנכחה בגן באותה העת) הסבה את תשומת ליבה של שנהב להסתכל מהחלון אל פנים הגן ולראות איך הסייעת מתנהלת מול א' כאשר שנהב הסתכלה לא נראתה בעיניה התנהגות חריגה כלפי א'אך עם זאת, אמו של א'טוענת שיש לו שטף דם ביד כתוצאה מאחיזה חזקה מאד וממשיכת ידו של א' על מנת להוציא אותו ממטבח הגן. ההורים בגן מאוד נסערים וכועסים על ההתנהלות של הסייעת במהלך השבועיים האחרונים. בשיחה שניהלתי עם הסייעת לאחר שעות הגן היא ציינה בפניי שהיא הרימה את ל' והביעה חרטה שיכול להיות שזו הייתה טעות להרים אותו. לגבי א' אמרה שרק הוציאה אותו מהמטבח כדי שלא ישחק באזור. בנוסף היא מאוד עייפה פיזית ונפשית מהעבודה בגן ומתלבטת עם עצמה אם היא מתאימה לעבוד בגן מסוג זה".

"עדותה של הנאשמת הותירה רושם מתחמק, מגומגם ובלתי אמין. היא סותרת דברים שאמרה לנירית ולשנהב לאחר מעשה, אינה יודעת להסביר נקודות רבות בעדותה, ומעלה פעמים רבות את הטענה כי "אינה זוכרת". יחד עם זאת, כבר נקבע לא אחת בפסיקה כי התרשמות שלילית ממהימנות נאשם, אין בה, כשלעצמה,כדי למלא את החוסרים הראייתיים שבפרשת התביעה, ולהביא, בהכרח,להרשעתו מעל לספק סביר. "בנסיבות אלה, כאמור, אין די בראיות התביעה. מדובר בתשתית ראייתית שאינה איתנה, הכוללת שתי עדות ראיה שנכחו במקום האירוע, מתוכן רק האם עדה לשני האירועים גם יחד, וגם באשר לאירוע אותו ראו שתיהן – עדותה של הגננת שנהב, שהיא הגורם המקצועי בשטח, רחוקה מלהיות חד-משמעית ולמעשה נוטלת ממעשי הנאשמת את עוקצם הפלילי. הגם שראיות התביעה מצביעות על ליקוי בהתנהלות הנאשמת, הרי שאין מדובר בהתנהגות פלילית המגבשת יסודותיה של עבירת התקיפה למעלה מספק סביר.  אני מורה על זיכויה של הנאשמת מהמיוחס לה בכתב האישום,וזאת מחמת הספק".

שיתוף ב facebook
פייסבוק
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
אימייל
שיתוף ב print
הדפס

כתיבת תגובה